אמנים משתתפים: שני דבורה, איילה צור וליאור לחמן אוצְרוּת: ענת קלימן, יעקב בן כהן מוזיאון יפו
המונח רזוננס לקוח מתחום הטיפול הקבוצתי ומתייחס לדינמיקה המתרחשת בטיפול/עבודה קבוצתית.
אילה צור ,שני דבורה, ליאור לחמן ,שלושה מעצבים-אמנים עברו תהליך עבודה משותף בסדנת ההדפס של סטודיו בעלי המלאכה. במשך מספר חודשים שימשה הסדנא לדפוס רשת כמעבדה חוקרת עבורם, יוצרים שהגיעו מדיסציפלינות שונות ומעולם חומרי שונה; קרמיקאית ,מעצבת גרפית וטיפוגרפית ואמן קעקועים. במפגשים שבועיים נוצרה דינמיקה בין המשתתפים והחלו מתגבשים רעיונות, דימויים וחומרים שונים שיצרו הדהוד בינהם.
בתחילת המפגשים הגיעו שלשת האמנים לחלל המוזיאון - נוכחות המבנה של מוזיאון יפו ובעיקר הקיר הנבלע באולם הקשתות אשר מסתיר מאחוריו עולם ישן יצר סקרנות לגילוי. מעבר לקיר נמצאים ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו ביפו ובאזור לפני מאות ואלפי שנים ,שרידיו של מוזיאון העתיקות שפעל בחלל עד סוף שנות ה ,90- כדים בצורות וגדלים שונים ,מטבעות נחושת שנמצאו במעמקי הים ,בקבוקוני זכוכית ופסלוני אלות פיריון לצד פסיפסים ומילים בשפה לא מוכרת חקוקות באבן. ביטוי לתרבויות שונות, כיבושים היסטוריים ומחזורי חיים שלמים של אוכלוסיות רבות שחיו במרחב זה.
תהליך העבודה עבר דרך חיפוש חומרי וויזואלי .נסיונות בהדפסה על פורצלן, העברת דימוי לאובייקטים מעוגלים ,שילוב של חול, דבק וחימר אשר עורבבו בצבעי ההדפס ,דימויים שהגיעו בהשראת חפצים ואובייקטים שנמצאו מעבר לקיר.
העבודות שהתהוו מייצרות טישטוש גבולות מכוון בין מקור למומצא, בין עבר להווה. העבודות והאובייקטים שנוצרו וכך הדימויים, מהדהדים ממצאים ארכיאולוגים שאולי כן ואולי לא נמצאים מעבר לקיר הממשי במוזיאון כמו גם מעבר לקיר הוירטואלי החוצץ במרחב הגיאוגרפי.
בעולם של טכנולוגיה מתקדמת ובינה מלאכותית המאיימת להשתלט על הידע האנושי, האם היסטוריונים והארכיאולגיה ישמשו כמקור לאמת אבסולוטית או האם יגיע הזמן שהבינה המלאכותית תחליט עבורינו את מהלך ההיסטוריה האנושית? העבודות מטשטשות את הגבולות בין אמת לבדיה והופכות לשריד פיקטיבי של הווה מומצא.
----
איילה: המוטיבציה להיכנס לחוויה הזאת הייתה קודם כל מתוך רצון להעמיק את ההתנסות והידע בדפוס רשת, גם רציתי לחוות יצירה בסטודיו כזה פעיל. יחד עם זה רציתי לאתגר את עצמי ולצאת מהמרחב של היצירה לבד בסטודיו, להתנסות בשיתוף פעולה עם יוצרים שאני לא מכירה, היה לי חשש מזה וידעתי שזה יכול להיות לי מאוד משהו מלמד ומעניין.
ליאור: במהלך השנה וחצי האחרונות אני מדפיס באופן תדיר בסדנא, תהליך ההדפסה שלי בסדנת ההדפס הוא מאוד מדוד בזמן ובכסף כי כל ההדפסות שאני עושה בשיגרה הן לחלוטין מוכוונות מכירה, לא יקרה מצב בו אני ״מדפיס בשביל הכיף״. כשענת התקשרה אליי והציגה בפניי את הפרויקט הרגשתי שפרויקט כזה יתן לי את ההזדמנות להתנסות בסדנא ולחצות את הגבול הזה של שימוש בסדנא ככלי לייצור באופן בלעדי.
שני: במפגשים הראשונים התחלנו להכיר זה את זה וצעדנו בצעדים מדודים. קצת לומדים להכיר, העלנו רסיסי מחשבה, תהיות, הרגשתי קצת כמו ילדה שההורים שלה השאירו אותה לבד בחדר לשחק עם הילדים של חברים שלהם שהיא לא מכירה.
איילה: האינטראקציה שלי עם ליאור ושני נבנתה בין מפגש למפגש, במפגשים הראשונים באופן טבעי זה היה טיפה מוזר, אבל תוך שניים-שלושה מפגשים למדנו קצת אחד על השניה, ואני כבר הרגשתי יותר נינוחות ופתיחות שזה מבחינתי מאוד חשוב בשביל תהליך היצירה.
שני: בהתחלה הפרויקט הרגיש כמו משוואה שצריך לפתור: שני+אילה+ליאור. כל זה כחלק מתערוכה שעוסקת בארכאולוגיה במדיום של דפוס המשי, ביפו, על המורכבויות שלה, כשבחוץ כל העולם משתגע. (בסוגריים אגיד שהמרחב הזה היה עבורי נקודת אור בימים של הקצנה ופילוג).
ליאור: בחיים המקצועיים שלי כמקעקע יש המון העתקות ורעשי רקע, אין באמת שיתוף בתהליך המלא וכלפי חוץ התהליך הוא תמיד מאוד מהיר ופוטוגני, לכן, להיות עם עוד אנשים בקבוצה בתוך תהליך אמיתי, איטי, מעצבן, טכני, חסר השראה, מלוכלך- פתאום זה היה מרענן. אבל גם קצת כל הדברים האחרים.
אני חושב שהמזל היה ששלושתינו יוצרים בוגרים ומנוסים, כולנו פעלנו בתוך איזה שהוא שקט וכבוד הדדי שאיפשר לתגובות מאוד אוטנתיות לצאת.
איילה: אנחנו שלושה יוצרים שקטים ורגישים וזה אפשר איזשהי תקשורת מאוד מכילה, כל אחד נתן את הטון שלו וכל פעם מישהו אחר לקח את המושכות וכיוון יותר. השוני ביננו העלה בי הרבה מאוד דברים, בשני וליאור היה משהו שכיוון הרבה יותר לדימוי ולהתעסקות בו, בעוד לי היה יותר עניין חומרי, בהתחלה זה הציף בי משהו כי התחושה הייתה שדפוס רשת חייב להיקשר לדימוי ואני לא כל כך יודעת מה אבל ברגע ששחררתי את זה משהו פשוט התחיל לזרום והתהליך הטבעי של היצירה קרה בין שלושתינו.
ליאור: אני נמצא במקום בקריירה שלי בו הכל מאוד מזוקק, ברור, אני יודע מה אני אוהב, אני יודע איך אני עושה, אני משדר החוצה רק את הביטחון, מחצין רק את הצדדים היפים, הבטוחים והמוגמרים.
פתאום לעבור משהו בזמן אמת עם יוצרות שמאפשרות את התהליך הזה היה טוב, היה שונה.
בתחילת התהליך נמנעתי מהחלטות אמנותיות, זרמתי עם הדעות והסיטואציה, אני רגיל תמיד להגיד מה אני חושב וכאן לא רציתי לחסום או להיות החלטי מידי אל מול היוצרות שעבדו איתי. ואז קורה שאתה עושה מעין אדפטציה לאופי שלך כי אתה בתוך דינמיקה קבוצתית, אבל אז- אתה לא לגמרי מי שלוהקת לשחק שזה מצחיק, כי הזמינו אותך לתהליך הזה, בחרו אותך כי אתה מי שאתה, אבל מי שאני רגיל לעבוד לבד ויש לו תהליך עבודה אחר שלא כולל עוד שתי אמניות שלא ראיתי מימי.
שני: כבר מראשית התהליך היה ניכר כי כל אחד מגיע עם דפוסי עבודה אחרים ונקודת מוצא אחרת.
איילה כבר באחד המפגשים הראשונים הביאה מספר אבקות חרסית והחלה להשתמש בזה כפיגמנט שהוספנו לצבעי ההדפסה.
ההדפס הראשון של איילה היה פורטרט של מרלין מונרו, סתם כי זו הייתה רשת מוכנה זמינה. ההזרה הזו של הפורטרט האיקוני של מונרו מודפס בחומר גרגירי בגווני אדמה הפתיעה אותי ובשלב זה כבר זיהינו שיש פה משהו מעניין ששווה לפתח, אך עדיין לא ידענו לטובת מה ואיך.
מהר מאד הבנו שעל אף שאנחנו עוסקים במדיומים שונים, הרעיונות והמחשבות מאחורי הפרויקטים שלנו חולקים מכנה משותף באיזשהו מובן. כולנו עוסקים בשברים, אם אלו חלקיקי אדמה ושברי פורצלן, עיסוק בארכיטיפים ארכיאולוגים, הגירה, זהות, צורת אות שנשכחה. הדבר התחבר לנו לנושא העל של התערוכה, וגם ליפו, ״אם הזרים״, שעברה תהפוכות תרבותיות רבות, הגלומות במוצגי התערוכה: כתובות ביוונית, בערבית, ונוס של תל אביב, מטבעות מתקופת החשמונאים - כל אלה תורגמו אצלנו לשברי סיפורים, מערכת סמלים, שהעשרנו אותה גם בדימויים נוספים.
ליאור: מקורות ההשראה לפרויקט נעו בין השראה טכנית לבין השראה תכנית. מצד אחד המדיום חייב להיות נוכח ומשמעותי, הוא המהות. אז אתה כל הזמן שואל את עצמך איך להתעמק בתוך המדיום, מה עוד אפשר לעשות איתו, איך אפשר למקצע אותו. גודל, תלת מימדיות, אפמריות של חומר, נגטיב ספייס ועוד. ואני חושב שהצלחנו מאוד לבחון את הגבולות של החומר והטכניקה. ההדפסה של הטקסט עם המים, השימוש בחומר ההדפסה כדבק בין שברים, שברים דו מימדיים ותלת מימדיים, שימוש ברשת כשכפול של משהו ענק ואז ערבוב עם טכניקה ידנית כדי לשבור את החזרתיות של הדימוי ועוד: אני חושב שבעיקר בדיעבד אתה מבין כמה שיחקנו עם המדיום הזה ובחנו לו את הגבולות.
איילה: הכרתי את דפוס הרשת, בעבר עסקתי בו מעט, אבל מעולם לא למדתי אותו באופן מסודר. ההפתעה הגדולה מבחינתי הייתה להצליח להכניס את הדפוס לעולם שלי כקרמיקאית וחוקרת, והכיף שזה קרה בלי יותר מידי חשיבה וניתוח אלא פשוט במקריות- במפגש השני או השלישי היו לי באוטו קופסאות של אבקות חרסיות מרחבי הארץ ופתאום קפצה לי מחשבה לשלב אותן בדפוס רשת. זה הוביל לחקירה והתנסות וכל דבר חדש שנוצר בתהליך הזה היה בשבילי גילוי- השילוב של החרסית כפיגמנט בתוך המדיום של צבעי הדפוס, השימוש ברשת מאוד פתוחה ( 15 סיבים לס״מ) דרכה החומר הגס שנוצר יכול לעבור, הצבע המתנפח, ההתפוררות של אבקת החרסית אחרי פיזור שלה על ההדפס- מלא גילויים שמבחינתי הם זרעים של התחלות שבזמן מסוים יתחילו לנבוט, מתישהו בהמשך זה יקרה והן יבשילו לכדי עבודות.
למדתי על החוזקה שיש בלהגיע לתחום בלי קווים מנחים יותר מידי, בלי הרבה ידע וחוקים.
יש בזה משהו משחרר שמאפשר לשחק. בקרמיקה אני מכירה ויודעת, יכולת השיטוט והמשחק תבוא עם קצת יותר מאמץ יזום, בדפוס הרשת, בגלל שאני לא מכירה לעומק את החוקים זה אפשר לי להיות בשוטטות, בקלילות וזה מה שאפשר להגיע להרבה דברים מעניינים בתהליך.
שני: ההדפסה לא נעשתה ישירות אלא בשימוש במתווך, זאת בגלל תלת מימדיות של השברים, מה שתרם לרעיון החיקוי וחוסר האותנטיות. אך מנגד, השימוש במתווך יצר בשברים מסוימים טקסטורות מעניינות ותחושה שקרית של בלייה. השאיפה היא שהקהל ישבה בתוך עושר הדימויים וימצא חלקיקים שלפעמים מתחברים אלו לאלו והכל יתקיים במתח הזה בין תחושת האותנטיות לחיקוי.
רעיון השברים והחיקוי התפתח ליתר המוצגים בתערוכה: האובייקט המטפטף שמגלה כתובת על החימר, שלאט לאט מתכלה והכתובת לעולם לא נקראת במלואה; שבר הפורצלן בעל הכתובת שנראה שניכרים בו פגעי הזמן; הכדים השבורים שהתכתבו עם חלל התצוגה או ההדפסים התלויים המשלבים חרסית ומבקשים לחזור לצבע ולסגור את המעגל.
ליאור: אני בעשיה שלי מתעסק המון עם מבנים והריסות ושברים כדימויי מפתח ולכן זה היה לי מאוד טבעי, הרגשתי שאני מאוד בטוח בעצמי ויודע לצייר את הדימוי ושאני לא צריך נסיונות. כל הכדים בקיר הכדים היו ביד חופשית- ולא דאגתי כי אני מכיר את הדימויים האלו. במקביל, היו דברים שהיממו אותי כמו הפורצלן או העולם התכני של שני. אני לא אדם שכותב, אני אדם שחושב חושב חושב ומוציא החוצה הכל בבת אחת. לראות פתאום מילים כתובות כמדיום היה וואו.
איילה: מקור ההשראה שלי ושל שלושתנו הוא הארכיאולוגיה, כבר בשיחה הראשונה זה היה החוט המקשר בין שלושתנו כל אחד מכיוון שונה. במוזיאון יפו יש חדר מוסתר שבו נמצאים הרבה מאוד ממצאים עתיקים זה משהו שליווה אותנו במהלך הרזוננס, החידה והמסתורין שאופפת את הממצאים האלו שמוחבאים מאחורי הקיר וככה גם הסיפורים והידע מאחורי כל ממצא כזה. גם כתב הוא מקור השראה בעבודות שלי, הכתב של שני סחף וריגש אותי, הוא ממש גרם לי לרצות לעבוד אתו.
ליאור: חשוב לי להגיד שהיה תהליך מהמם: ענת, יעקב והצוות של הסדנא- הרגיש שכולם אני בדרך! חיבקו אותנו והיו לרשותנו ברמה שלא ראיתי ולא הכרתי והרגשתי, הרגשנו, כמו סופרסטארים גם ברמת השיח וגם ברמת העזרה. הסדנא היא חלום והטכניקה רק משתפרת ככל שעובדים יותר, שמחתי בעיקר על הפורמט שעבדנו איתו ועל ההזדמנות לייצר משהו ענק בקנה מידה
שני: התרגשתי מאד ליצור יחד בקבוצה. זה משהו שממש חיפשתי לעשות בתקופה האחרונה. מאילה למדתי להיות קשובה לחומר, ואהבתי איך בצורה מאד אינטואיטיבית היא תרגמה את החומריות שלה לדפוס המשי. אצל ליאור מאד התחברתי לקו המחשבתי ולשחרור מול המדיום לקחתי איתי את הביטחון לסמוך על עצמי גם שאני עושה משהו בפעם הראשונה. בכלל. אני מרגישה שצמחתי כיוצרת, משלב פיתוח הרעיון, כתיבת בריף בקבוצה, ועד למחשבות של ההצבה בחלל. כמו כן הפרויקט פתח בפני חלון לשימוש בחומר.
איילה: אני ממש מודה לכם על ההזדמנות, זו הייתה מתנה בשבילי שהגיעה בול, תקופה שעלו הרבה שאלות לאיפה להמשיך. אני מרגישה שההדפס פתח אצלי משהו והרבה מהגילויים מאוחסנים אצלי בתיקיית ה-׳מתישהו זה יתפתח לעבודה׳. השיתוף פעולה עם שני וליאור והתקשורת עם ענת ויעקב פתחה אצלי משהו, מלהיות רגילה ליצירה לבד פתאום להגיע אלכם לתקשר יצירה ולחקור בסביבה אחרת, זה היה תענוג. לפעמים הגעתי ממש עייפה מהנסיעה ותהיתי לעצמי איך אני אצור עכשיו אבל האווירה והצוות בסדנה השכיחו ממני את זה.
ליאור: אצלי בתוך תהליכים כאלה יש עניין של מיאוס והתאהבות- בהתחלה אתה מרגיש שמכריחים אותך לעשות פעולה שתשתלם מאוחר יותר ואז אתה מתאהב בתהליך הזה, זה דבר שתמיד קורה לי. והשלב הזה ההתחלתי שאין כוח אליו הוא עובר והוא קצר ואז תהליך ההתאהבות הוא ארוך. לכן הרגיש במקום מסוים שלא היה מספיק זמן ושזה היה יכול להתגלגל עוד ועוד ועוד. שזה חיובי בעיני.
אני מרגיש שלא יוצא לי לעשות פרויקטים אמנותיים גרידא ולכן זה מילא לי איזה חור בלב אני חושב.
צילומים: חיים יפים שי אזולאי - luz
שני דבורה
נ, 1990. בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון (2016) בהצטיינות. הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם בין היתר בשבוע העיצוב טוקיו (2019), בשבוע העיצוב ירושלים (2019) ובמוזיאון לתרבות האסלאם (2017). זוכת פרס TDC למצוינות בטיפוגרפיה (2019).
shanydvora.com
shanydvora@
איילה צור
נ, 1987. בוגרת המכון לאומנויות תל חי (2015). הציגה תערוכת יחיד במקום לאמנות (2022) ובתערוכות קבוצתיות רבות. זכתה למלגת תמיכה ממועצת הפייס לתרבות ואמנות עבור הפרויקט ״אין זו אדמה״ (2022), הבינאלה לעיצוב במוזיאון ארץ ישראל (2023).
ayalatzur.com
ayala_tzur@
ליאור לחמן
נ, 1990. בוגר תואר שני בתכנון עירוני מהאוניברסיטה העברית (2017) ותואר ראשון בתולדות האמנות ותרבות צרפת מאוניברסיטת תל אביב (2015). לחמן הוא יוצר רב תחומי, מעצב ובעל מותג ״Palms and Tigers״ וכמו כן מקעקע ובעלים של סטודיו לב.
Palmsandtigers.info
@lior_lachman
ענת קלימן
נ. 1970, בוגרת בהצטיינות AAA school of Advertising יוהנסבורג.
בוגרת התכנית לאוצרות לעיצוב, שנקר. 2019
אוצרת, מעצבת גרפית, מעצבת טקסטיל ותיקים
יעקב בן כהן נ. 1978, בוגר האקדמיה לעיצוב ויצו חיפה. מעצב גרפי ואמן הדפס.
מייסד ומנהל סטודיו בעלי המלאכה מאז 2010