אמנים משתתפים: גור ענבר, ניב תשבי, טל גרנות אוצרות: ענת קלימן, יעקב בן כהן
היצור האנושי הוא חיה מגיבה: בכל פעולה, מילה או יצירה אנחנו מגיבים למישהו שמגיב אלינו חזרה.
*רזוננס - הֵד, הִדהוּד, תגוּבה, תהוּדה, תופעה של החזרת קולות, הארכה, או של הגברת עצמת הקול.
בתחום הפסיכולוגי משמש הרזוננס לדינמיקה שמתרחשת בטיפול קבוצתי. תהליך ההדהוד הוא אינסופי ומתרחש במפגש בין מספר אנשים שנמצאים במרחב מוגדר שאיננו פרטי, במודע וגם שאינו מודע.
בתחילת חודש ספטמבר נכנסו לסדנת ההדפס שלושת האמנים שהוזמנו לתכנית רזידנסי - מעבדה חוקרת בדפוס רשת, לקראת תערוכה משתופת בחלל סדנת ההדפס שלנו: ניב תשבי - מאייר טל גרנות - אמנית גור ענבר -קרמיקאי הירידה לחלל סדנת ההדפס אפשרה מרחב זמן באזור מוגדר והמפגשים השבועיים יצרו מסגרת קבועה של אינטראקציה. חשיבה ושהות משותפת יצרו את הרזוננס, הדהוד מרתק בין המשתתפים והאוצרים, תהליך שהשפיע על היצירה, והוציא כל אחד מהם מאזור הנוחות השגור שלו/ה.
בסטודיו שלי אני עובד לבד, מתאר גור, הדלת שלו פתוחה רב הזמן משום שאני נהנה לארח בו - ובהתאם לכך תנועת האנשים בו מורגשת בהחלט, אבל אני עובד לבד. חושב לבד על רעיונות, מעלה אסוציאציות ביני לבין עצמי, מתכנן תהליכים בשקט - מול מחברת, ומוציא לפועל. מאז שפתחתי את הסטודיו נקרו בדרכי מספר הזדמנויות לשיתופי פעולה, ועל כולן ויתרתי. העדפתי להתמקד בעבודה האישית שלי, מתוך הנחה שהמח שלי מספק בלאו הכי מספיק ״הפרעות״ לתהליך היצירה, ושאין לי צורך בגורמים נוספים מן החוץ.
טל מוסיפה, עבור אמן, לצאת מהסטודיו ולפגוש אנשים זה לא דבר של מה בכך. העבודה היומיומית של היצירה היא לרוב בודדה וסיזיפית, והיה משמח לחלוק אותה עם אחרים, במרחב המוגן הזה. יש הרבה עשייה בסדנה - אנשים קבועים ומתחלפים שמדפיסים כל הזמן. וגם, ללבוש סינר, לשטוף את הכלים ואת הרשתות בסוף - יש מסגרת לפעולה, שמאפשרת הרהור, אי-עשיה-מבורכת בתוך העשייה. זו גם מאפשרת גם קאט ברור. פה מתחילים, ככה מסיימים. זה היה נוח ומנחם, ואפשר לצבור אנרגיות לפעם הבאה.
אופן העבודה המובהק של כל אחד מהאמנים בא לכדי ביטוי במהלך המפגשים; עבודה ידנית אינטואיטיבית מול התנסות וחקירת חומרים, עבודה מדויקת מול יכולת לשחרר ולתת לתוצאה להפתיע עם דימויים לא צפויים. מה שהתחיל כפעולה עצמאית נפרדת הפך לפעולה משולבת וטבעית. דימוי מודפס של אחד מגיב לדימוי אחר, התערבות הדדית בדימויים ויצירת סצנות משותפות וספונטניות הפכו ליצירה אחת. המפגשים החלו בניסיונות, תרגול והיכרות של האמנים האחד עם השנייה ועם מדיום דפוס הרשת שהיה חדש עבורם. בשונה מתהליך העבודה הנפוץ בדפוס רשת המשמש להפקת מהדורות הדפסים ושיכפול יצירות, עבודת האמנים חזרה לשורשי הטכניקה, לתהליכים ידניים של עבודה עם סטנסילים ורשתות דפוס פתוחות, תוך חיפוש אחר החומריות ותוצרי הלוואי של הדפוס.
צמצום כלי העבודה שעמדו לרשות האמנים והצורך להתאים את היצירה לדפוס רשת יצרו הקשרים ופתרונות יצירתיים.
המפגש שלי עם דפוס הרשת בפרויקט הזה היה מאוד מפתיע ומרענן, מתאר ניב. ניגשתי אל הפרויקט כשאני מכיר, או לפחות כך חשבתי, את הטכניקה. התנסיתי בה מספר פעמים והאופן שבו אני מצייר במובן רחב, מותאם באופן די טבעי לדפוס רשת. כך שהמפגש שצפיתי היה אמור להיות ישיר ומשלים לעשייה שלי. דפוס הרשת שהכרתי דורש עבודה דקדקנית לשם יצירת העתקים. לעומת זאת, משנכנסנו לסדנא, קרה בדיוק ההפך. יעקב ניסה לגרות אותנו באפשרויות הרבות והבלתי קונבנציונליות שהעבודה ברשתות מאפשרת ועודד אותנו לחקור את האיכויות החד פעמיות שהטכניקה מתירה ולהיות כמה שיותר ניסיוניים. האקספרימנטליות מהר מאוד הפכה להיות ערך מרכזי בתהליך.
עבור טל, העניין שלה בדפוס רשת תמיד היה יותר במה שהוא מספק ופחות בטכניקה עצמה.
אהבתי את הצבע הרווי, את השכפול האינסופי. גם בעבודות שלי יש יסוד מאד חזק של שכפול, אבל מאחר והוא לרוב ידני לגמרי או דיגיטלי לגמרי, הוא מכיל שוני גדול, או להפך, דמיון רב מדי בין המופעים של הדימוי המשוכפל. קסמה לי האפשרות שבפעולה כביכול-מכאנית, ניתן להשיג מגוון רחב מאד של מופעים עבור הדימוי האחד.
מבחוץ, הטכניקה נראתה לי מדויקת ומתוכננת מדי לאדם כמוני: כמי שאף פעם לא יודעת איך ייראה הדימוי הסופי שלה - פעולות כמו הפרדת הצבעים, לתכנן מראש מה יישב איפה, ואז עוד להדפיס את זה בדיוק מושלם - הן בגדר משימה בלתי אפשרית. אפילו לעקוב אחרי מתכון לעוגה אני לא מסוגלת!
אלא שתוך כדי העבודה שלנו בסדנא גיליתי מגוון רחב של אפשרויות והתרחשויות בחלקים החשופים של הרשת. שיטות ונסיונות שהרחיקו אותה מהפדנטיות המאיימת והפכו אותה לכלי ניסויי עבור יצירת אקראיות מבוקרת.
בדפוס רשת יש משהו מספק עד כדי מרחיב לב, מתאר גור. הטכניקה לא הייתה זרה לי לחלוטין, אבל הניסיון שהיה לי בה היה מועט ולא רלוונטי. הגישה של יעקב בפרויקט, לפיה אין שום צורך להיצמד למיומנויות ולעקרונות הטכניים, התאימה לי מאד. לא הייתה לי מטרה ברורה, והרשתות אפשרו לי לנסות ולבחון קומפוזיציות, חומריות וצבע. גם טל וגם ניב הדהימו אותי ביכולת שלהן.ם לנסח משפט ויזואלי - ולהנכיח רעיון באמצעות הדימויים שהקרנו על הרשתות.
במקביל להיכרות האישית שנרקמה בין האמנים ופיתוח השפה המשותפת החלו
להיפרץ גבולות המדיום ונוצרה מעבדה המחפשת וחוקרת מרקמים, צורות, צבע וחומרי גלם.
תהליך העבודה הוביל לשילובים מפתיעים והשראה משותפת שהתגבשה רעיונית לנושא התערוכה -מקום רחצה ציבורי. בהשראת עבודת חיתוכי הנייר של הנרי מאטיס The Swimming Pool 1952
הופיעו דמויות, מבנים ארכיטקטוניים, דוגמאות וכדים בצורות ומרקמים שונים. אלו הודפסו בצורה חופשית ואינטואיטיבית על גלילי נייר ארוכים ומתמשכים. גלילי הנייר כיסו את קירות הסדנא לכדי עבודת מיצב מרשימה - והפכו את סדנת ״בעלי המלאכה״ לבריכה ציבורית.
Henri Matisse The Swimming Pool, Hotel Regina ( 1952)
Henri Matisse: The Cut-Outs,’ a Victory Lap at MoMA - NYTimes.com
מהמפגש הראשון ב״בעלי המלאכה״ יצאתי מבולבל מספר גור. הביטחון שלי במה שיש לי להציע היה מעורער ולא לגמרי הבנתי מה אני רוצה להגיד. אני לא זוכר מתי בדיוק עלה העיסוק בחללי רחצה ציבוריים, אבל כן זכור לי שאז התחלתי להתרגש. השיח עם טל וניב קיבל תפנית והרגשתי ששם התחלנו להניח את היסודות לעבודה המשותפת.
כל התנאים בפרויקט הובילו לתהליך עבודה מאוד משוחרר בהשוואה לאופן בו אני רגיל לעבוד, מוסיף ניב. מעבר לטכניקה, שאפשרה לנו לייצר תוצרים מפתיעים ובלתי צפויים, פורמט גליל הנייר הארוך נתן לנו דרור לעבוד לרוחב, להתפרס, להניח לדימוי לשקוע ולעבור לעבוד במקום אחר. גם העבודה בקבוצה הייתה מאוד משחררת - היה לרשותנו את מאגר הרשתות שיצרנו כל אחד בנפרד, ששימש כבנק דימויים משותף, וכולנו הדפסנו באופן חופשי את הדימויים אחד של השנייה. המגבלה הזו יצרה צירופים, חיתוכים ועיבודים מרתקים שוודאי לא היינו יוצרים בצורת עבודה שונה. אבל מעל כל אלה היא אפשרה התבוננות טרייה ונטולת עכבות בדימויים של האחרים. זה גם שחרר במקרים של תקיעות או חוסר השראה - תמיד הייתה אפשרות לזנוח את המקום שעבדתי עליו ולמצוא מקום אחר בנייר שמישהו אחר התחיל לעבוד בו וטומן בחובו הזדמנות חדשה.
ככל שעבר הזמן העזנו יותר, חשבנו פחות, שחררנו עוד ועוד. השלב הזה, של השחרור המוחלט, נמצא אצלי לרוב בתחילת תהליך העבודה, מספרת טל. לאחר מכן יש התכנסות, עריכה ודיוק. וכאן - עד הרגע האחרון, שחרור. עד התליה ממש. לא חושבת שזה משהו שהייתי מרשה לעצמי, בעצמי. והנה, הפתעה, זה עובד. וזה מדבק. השילוב בין היכולת לגבולות ברורים ומדויקים, לבין יצירה של כתמים וציורים חד פעמיים או מופשטים - מאפשר דימוי מורכב ורב שכבתי (הן תכנית והן ויזואלית), וגם הופך את התהליך עצמו למרתק ומפתיע. פעם אתה שולט, ופעם הרשת. כשכל זה מגיע עם עבודה קבוצתית, בה שלושה יוצרים שונים נפגשים על נייר אחד, הכל נעשה מפתיע פי מיליון: לעבוד ללא אגו, לעבוד בהקשבה מוחלטת לדימוי המשתנה-תמיד. הדפסת, הלכת, חזרת, מישהו כבר הדפיס משהו נוסף. את לא ממשיכה מהיכן שהפסקת, אלא מהיכן שהפסיק הדימוי.
נפגשנו כולנו סביב המים והגופניות. סביב העירום הקבוצתי, האינטימיות הציבורית. עבורי, זה היה המשך ישיר וטבעי למה שאני מתעסקת בו ביום-יום. תיעוד אובססיבי של מרחבי רחצה, עיסוק בגופניות של אדם מול עצמו, מול הזולת, מול חפצים או מבנים. בשיחות בסדנא גילינו שכולם מתעניינים בנושאים האלו, ועל פיהם גם קבענו את הצבעוניות שלנו, עד שלאט לאט שקענו בהנאה והתמסרות אל תוך הכחול הגדול, שבלע הכל.
עם הזמן עוד ועוד כתמים כחולים של צבע החלו לשטוף את הסטודיו, מתאר ניב, וככל ש"צללנו לעומק הבריכה" (תרתי משמע), התחלתי להתאהב יותר ויותר במופשט . נשבתי בכתמים שהתהוו והבנתי שהם לא צריכים המון התערבות פיגורטיבית, לשם הנטייה הטבעית שלי. גם במובן הזה התוצרים של הפרויקט הזה שונים מאוד מאזור הנוחות שלי ואני מקווה שהדברים הללו יחלחלו לפרויקטים הבאים שלי.
התהליך הזה הגיע לשיאו בעיניי בקומה התחתונה - שם נתנו מקום לשטיפה כתמית ברשת פתוחה בלבד. צבענו את הקומה בטון אחר, שהעניק ממש סאונד, קצב וצבע שונה לכל הקומה.
מבחינתי, הכל התקיים בסביבה הטקטילית, שיש בה הרבה דברים חיים מכל הסוגים, וצומחים בה דברים מכל הסוגים, מרחיבה טל. כולם רוצים את הטקטיליות, ובמיוחד עכשיו, כשיש מלא מקצועות מוזרים שאף אחד לא מבין בדיוק. כולם רוצים לגעת, ולהיות פעילים ולהרגיש שהם ״בעלי המלאכה״. שהמלאכה היא שלהם, אפילו לזמן קצר. (כשהמלאכה היא שלך, אתה גם לא חייב תמיד לחשוב. כי היא כבר שלך). נדמה לי שאנחנו הרגשנו ככה, ושזו תחושה שאפשר לשמר. אפשר לומר שלכל אורך תהליך העבודה הרגשתי מרותק לפרקים ואבוד לפרקים, מתאר גור. אני יודע שלוקח לי זמן להפטר מהרגלים ישנים, ושאם היינו ממשיכים בתהליך הזה עוד חודשיים הייתי מצליח להשתחרר. אני חושב שבעיקר הבנתי עד כמה עבודה בחומר, שבה אני מורגל מאד, עשויה להגביל ולהשפיע על הרגלים. מעניין אותי לראות מה ישתנה בעבודה שלי אם אמשיך להגיע ל״בעלי המלאכה״ ואלמד לעומק את הטכניקה המופלאה הזאת.
לרגל פתיחת התערוכה הפיקה סדנת ההדפס מהדורת הדפסים של האמנים. מהדורה מוגבלת של 50 עותקים בלבד, מודפסת בדפוס רשת ידני בסטודיו, חתומה וממוספרת ע״י האמנים, זהו ההדפס המשוכפל היחיד בתערוכה שכן כלל המיצב הינו עבודות יחידניות ללא עותקים.
גור ענבר
נ. 1989 , בוגר בצלאל, 2015 .הציג בתערוכות קבוצתיות רבות.זכה במלגת ״סטודיו ראשון״
מטעם בית בנימיני לקרמיקה עכשוית, 2015. טל גרנות נ. 1987, בוגרת בצלאל, 2012 .הציגה תערוכת יחיד ב 2018 ,ובתערוכות קבוצתיות רבות.השתתפה בתכניות הרזידנסי״אמנות אדריכלות ערד״ 2015 .זכתה למלגת תמיכה ממועצת הפיסלתרבות ואמנות עבור הפרויקט״כישורי חיים״ 2016.
ניב תשבי
נ. 1986 , בוגר בצלאל, 2012 . הציג את תערוכת היחיד ״סנוז״,2017 . השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות. זוכה פרס ע״ש הצייר יוסי שטרן מטעם בצלאל, 2012 .
השתתף בחממת מפעל הפיס לעיצוב, 2019 . זכה בציון לשבח בפרס מוזיאון ארץ ישראל ע״ש
בן־יצחק לאיור ספר ילדים, 2018. ענת קלימן
נ. 1970, בוגרת בהצטיינות AAA school of Advertising יוהנסבורג.
הרצתה באסכולה, מכללה לאמנות ועיצוב, מחלקת עיצוב מוצר.
בוגרת התכנית לאוצרות לעיצוב, שנקר. 2019
מעצבת גרפית, מעצבת טקסטיל ותיקים
יעקב בן כהן נ. 1978, בוגר האקדמיה לעיצוב ויצו חיפה. מעצב גרפי ואמן הדפס.
מקים ומנהל סטודיו בעלי המלאכה מאז 2010.
Comments